בשנת 2006 הצטרפתי לקורס "מנהיגות נשים בקהילה"-שהתקיים בבקעת אונו,
בין היתר בחסות הרשות לקידום מעמד האשה

לקורס הצטרפו כ-100 נשים מכל הקשת החברתית והמקצועית,כאשר מטרת כולן היתה : להכיר בכוח הנשי ולהעצימו תוך פריצת גבולות,דפוסי חשיבה וסטריאוטיפים חברתיים.

זהו הנאום שנשאתי עם סיום הקורס:

"נתבקשתי לשאת דברי פרידה בשם משתתפות הקורס, שהתקיים במהלך השבועות האחרונים, ומטרתו היתה להעצימנו, ולפקוח את עינינו אל מיגוון כשרונותינו, ולעורר בתוך כל אחת מאיתנו את המנהיגה שבה.

חשבתי שיהא זה מוסכם על כולן, להודות למארגנות הקורס על עצם קיומו,על החשיבה שבנתה את תכניו המגוונים,ועל המחשבה שמתעוררת בעקבותיו, ושענינה הנהגת חיינו כפרטים, יהיה בה תרומה ממשית להנהגת הכלל.

המפגש עצמו עם נשים ממגזרים שונים ובגילאים שונים,כך סתם באמצע החיים ,עשה לכולנו אך טוב,שכן היתה בו שבירת שגרה מעמל היום,ואפשר לכולנו לעצור לרגע את המירוץ המטורף של החיים ,לשאול שאלות ואף לקבל תשובות,ולהפנים את המסר ששינויים בחיים חלים,כשמשתמשים בכילים מנהיגותיים אישיים, תוך פריצת דפוסי חשיבה קיימים וקבעונות "מתקיעים".

המפגש החם ליד מיחם הקפה ודברי המאפה במהלך ההפסקות,תוך החלפת אינפורמציה (ולא רכילות. ואולי קצת, ) ו/או ביקורת על מנחה כזו או אחרת, הוליד חברויות,שותפויות וסתם התבדחויות,שגרמו לנו להבין,למחוק ולהאמין שנשים יחדיו הן כוח של ממש (בזכות הנושאים המשותפים המענינים אותן, ובזכות האינטואיציה שמאפיינת אותן).

בימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של גב' הילרי רודהאם קלינטון,
שהיא בעיני סמל לאשה המצליחנית, הזוכה להערכה והערצה בזכות כישוריה, ויכולת התמודדותה במעגלי חיים שונים. הביוגרפיה מרתקת ומתעדת את העובדה הכה פשוטה, שצריך להטמיע אותה היטב: שכל הצלחה נולדת על בסיס כשלונות ו/או אכזבות, ואם את למדה להתחשל באמצעותם,
ולא להתרסק בעטים, כי אז יצא נשכרת "ביג טיים".

אנו זוכרות את סיפור הבגידה של בעלה ביל, וניסיון הדחתו מכס הנשיאות שהיה לאחר מכן. מה שמשך את תשומת ליבנו, היה עמידתה של הילרי לצידו, למרות ועל אף (הבקורת החברתית, ההשפלות התקשורתיות, הקריסה המנטאלית, תחושת ההשפלה וכיו"ב)

היו אלה ימים קשים להילרי,ימים של משבר ואובדן כוחות,ובספרה היא מפרטת את תחושותיה באותם ימים,ואת מקור העידוד ממנו שאבה כוח. היא מצטטת את האב ג'ורג' טריבו, מי ששמש כמנהל בי"ס קתולי לבנים בליטל רוק בארקנסו:

"..אני רוצה להגיד לך מה שאמרתי לתלמידי לפני 50 שנה. דעתי היא שביום הדין , השאלה הראשונה שאלוהים שואל, אינה נוגעת לעשרת הדיברות...הדבר הראשון שהוא שואל כל אחד מאיתנו היא זו: מה עשית הזמן ובכשרונות שנתתי לך? .......אחרי שצלחת את טבילת האש, לכל תוכלי....רוצי הילרי,רוצי ותפילותי יהיו עימך לאורך כל הדרך" (תוספת עדכנית: הילרי היום משמשת כשרת החוץ של ממשלת אובמה, אחרי שניסתה מזלה בהתמודדות על כס הנשיאות. נ.ב.)

מנחות וחברות יקרות. המפגש בקורס גלה כשרונות רבים,שבעבר לא מצאו ביטוי הולם, אך בזכות הכילים שרכשנו בקורס, אין ספק שהם יעמדו בעתיד במבחן המציאות. כי השלב הראשון היה לגלות הכישורים , להכיר ולהוקיר, והשלב הבא יהיה לעשות בהם שימוש מושכל.

אלוהים חנן אותנו הנשים במעלות רבות,בהן היכולת לשרוד משברים. החיים מלמדים אותנו האם מתוך המשברים נוכל לצעוד לקראת אתגרים ומימושם. אולי לא נהיה חברות סינאט כמו הילרי (ו/או מזכירות מדינה כפי שהיא נכון להיום. נ.ב.), אך ההגעה למעמד כלשהו ממקום של משבר, מותנה בהחלט בעקשנותנו ובאמונתנו ביכולותינו, גם אם ברגע נתון, הכל נראה נורא וחסר סיכוי.

אנחנו כבני אדם, התברכנו בנשימה המאפשרת לנו קיום בסיסי. קורס מנהיגות נשים בא ללמדנו כיבורכנו גם בנשמה,וביכולת להכיר בקיומה , להעצימה ולהעצים חיינו באמצעותה. הנשמה בה בוערת תשוקת החיים האמיתית היא זו שתוביל אותנו למרחוק, וללא ספק היא כלואה בכל אחת מאיתנו,ומשתוקקת לתת דרור לעצמה. אם רק נעשה שימוש בארגז הכילים שצייד אותנו הקורס, נאפשר לנשמה לצאת מכלאה, ולהפוך אותנו למה שאנחנו באמת (על בסיס נייר עבודה שעשינו בו שימוש "משליטה להנהגה-איך תשני את הדיסק, חשיבה יוצרת מציאות")

בקורס זה נזרעו זרעי המנהיגות הבאה של בקעת אונו,ואני סבורה שלתעודת הסיום שאנו מקבלות לא יהא ערך,אם לא נירתם לתרום את מעט הידע שרכשנו למען הקהילה, הילדים , אוכלוסיה חלשה, החיילים ועוד רבים וטובים.

כי הנתינה היא כלי התפתחותי עיקרי בהנהגה , ואי שימוש בה מייתר כל מנהיג מתוכן.

מטבע הוויתו קורס ממנהיגות נשים בקהילה,הוא קטגוריאלי ויוצר אבחנה לכאורה בין העולם הנשי לבין זה הגברי. האחרון אינו פסול כלל ועיקר,אך הוא עדיין דומיננטי בעולם, ובמקומות מסוימים אף מפלה נשים לרעה. יחד עם זאת אני מאמינה שמנהיגותנשית ראויה אינה באה על חשבון זו הגברית, ומבטלת אותה,אלא מטמיעה מתוכה את הראוי להטמעה, ומשביחה אתהראוי להשבחה, וזאת בבחינת האמירה" הילכו שניים בלתי אם נועדו"?

ואני מסיימת בשיר תודה שנקרא "וזאת לתהודה" (ולא ב-ע):

זה יום א' בשבוע, וכולן יודעות מדוע,

מדוע הוא יום נפלא, כשכל נשות בקעת אונו יוצאות לפעולה.

לא חבורת חסמבה אנחנו, אלא שלשם הגשמה עצמית נרתמנו,

וכך בראש מורם צעדנו בסך,

כשמנחתנו צועקת לנו "הי אח".

והנה עולה לבמה, אשה מעצימה שאת דרכה שלה כבר פרצה,

מירה זהו שמה, והיא לא מטילה עלינו אימה,

בצעד מדוד דברה על קיטוב בין הגבר והאשה, אוי לה לאותה בושה.

אך מהר מאד גלתה לנו את הסוד, ואז רצינו עוד

"את היוצרת של חייך-וכל השאר כבר יגיע אלייך".

ועוד למדנו על מעלות ותקוות,

כי הרי כולנו רוצות להיות מנהיגות.

ועוד לא הספקנו לעכל אתהמלאי,

הזדרזה הכלכליסטית להסביר מהו המצאי.

רווחיהן של נשים פחותים משל הגברים,

והשוביניזם לא פס מן העולם, והוא אף פעם לא נעלם.

סערת רוחות גרמה לנו זו החנה,

ולא ידענו אם לפנות אנה או אנה,

אך משזו המודעות נפתחה,

ברור שהכוח הנשי יוביל למהפיכה.

והיו לנו אלה וכנרת, שתי נשים לתפארת,

זו מפזזת בקלילות, מעוררת בנו קנאה, כי היא כזו חסרת ליאות,

והשניה מסבירה פנים,ועושה לנו כל כך נעים.

וכך נרתמנו כולנו למשחק,

ולזוגות התחלקנו, מבלי שיפריד בינינו חבל דק.

וכהרף עין נוצרו חברויות, כי זהו הבסיס לפתרון הבעיות.

ומכאן יוצאות אנחנו הנשים להתחיל חיים חדשים.

חיים של עוצמה, חדוה ויצירה,

חיים של תקוה, הגשמה ושירה,

זו תהא שירת חיינו, תסמכו עלינו.

ולסיום: אומרים שלהיות אשה, זו קצת בעיה (על משקל "ברוך שלא עשני אשה"), אבל בינינו? זו כל ההוויה. והיקום זכה בנו ולא בכדי.

אז כיף היה עם כולכן,וברוכות כשרונות הינכן.

לכן הכוחות להצעיד את הדור קדימה,ולהסיר פעימה מן הלב פנימה

תועצמנה נשמותיכן ובהצלחה לכולכן, ובהצלחה לעולם בזכותכן.