לכל אחד יש סיפור, וכל רגע בחיים מוליד סיפור. יש המיטיבים לתעד סיפורים, יש המצטיינים לספרם, ויש המסוגלים לעשות את שניהם.
מי שאין לו את שתי התכונות, אין זה אומר שאין לו סיפור,
ואני כאן כדי לספר את שקיים אצלו, אצלך ואצל כל אחד.
ולי יש כלבה כבת שלוש,שכבשה את ליבי ועשתה אותי אדם טוב יותר. היא מצטרפת אלי לטיולים בארץ,מריחה,רצה,מתבוססת בבוץ, פוגשת כל מיני הולכי על שתיים ועל ארבע,וחוזרת הביתה עייפה אך מרוצה. נחירותיה במהלך השינה כשהרכב עושה דרכו בכביש שש,מעוררות חיוך של חמלה.
וכך יום אחד היא מצטרפת לטיול במכמני הגליל,וזה סיפורה האישי,שמעולם לא סופר,אך נכר היה הוא בעיניה:
מכמני הגליל מנקודת מבטה של פקינזית
אוף איזה באסה, אמא נינה עלי לא חסה,
ובמקום ביום שבת לרבוץ בעצלתיים,
היא העמיסה אותי בתוך הפיאט, אחת ושתיים,
כי רוצה שאכיר את הארץ בגדול,
ובשבילי זה ממש לא הכל.
ניסיתי לנבוח, ולהפעיל גם כוח,
ניסיתי לעשות עצמי ישנה, אבל אמא נינה פיזרה העננה,
ועל כביש שש היא דהרה, ואני לא השמעתי אף הערה.
ואני ישובה על הכסא, ומרגישה ממש מאוסה,
כי אני רוצה רק לישון, ולא אכפת לי מאיזה עץ אלון.
וחולפים על פני הר תבור, ואמא אומרת "עבור",
בטח היא נזכרת במשהו, אבל לי לא אכפת גם ממישהו.
ולצומת גולני מגיעה הגברת, ואני כבר לא ממש נהדרת,
שתיתן לי לצאת מהאוטו, כי הפיפי שלי כבר עושה לי טוטו.
ולמה כולם אלי ניגשים, והם נראים לי ממש נרגשים.
"איזה מותק" שוב אומרים, ומלטפים לי את הפנים.
ואני שוב עצבנית, לא רוצה להיות להיט.
ואמא בפרצוף גאה אותי מרימה, ואני עושה פרצוף עצוב,אלא מה.
ובאוטובוס את אריה לי תפסתי, ועל ברכיו התיישבתי,
כי ככה נוח, גם אם צריך גבר בכוח,
ואיזה יופי של ארוחת בקר קבלתי,ולכולם הפרעתי,
כי רציתי גם עוגה, שהיתה כה ענוגה.
וגם באוטובוס מחלקים ממתקים, אז למה לי הם לא נותנים?
ואני הולכת והולכת, על השביל,
מנסה לעשות איזה תרגיל,
אבל המבטים של כולם עלי, ולי מתחשק להגיש "אי",
ואל הררית הגענו, ולא התפצלנו,
וכולם פה בשאנטי, ואני רק בבאנטי.
לא התענינתי בבתים היפים, כי התחילו איתי אי אילו כלבים,
ולכנסיה לא נכנסתי, וממש התבאסתי,
כי לא טוב היות הכלב בנצרות, אז אשאר יהודיה ללא ליאות.
ואיזה נוף נשקף מלמעלה,ואני רוצה כבר לרוץ הלאה,
ושוב אמא מצלמת אותי בין הפרחים, וכולם ממש מוחים,
כי מים לא שתיתי, למרות שנורא רציתי.
וכמה טעימה היתה הפיתה בדיר חנא, ושם לא אכלתי בננה,
והסיפורים של מוטלאק התחמן, שימחו אותי,חבל על הזמן.
ואני כבר עייפה,וכבר לא כל כך יפה,
משעמם לי בבקעת נטופה, אז אולי אמצא איזו תרופה,
וגם בבקעת צלמון אבקר, ושם כבר אהיה מישהו אחר,
וגם בתים סגולים ראיתי, ובעילבון גם הייתי,
ואלי רצים הילדים, וכל אנשי הקבוצה ממש עדים,
שאני מאד פופולארית כאן בגליל, מרגישה ממש כמו אליל.
והביתה אני רוצה, אבל האוטובוס מטפס בלי כל עצה,
ואת עתידי אצל אום מוריס קראתי, ואת הכנאפה אכלתי,
והנה יש גם כלת יום הולדת,כי רינה היא אשה נחמדת.
ואת פח השמן שוב מראים, ואנחנו שוב קונים,
איזו חלבה מסולסלת, וטחינה מסובכת,
איזה לאפה מעורטלת, שאת המילוי מערסלת,
עוד סבון וזעתר, נו כבר בואו נברח, כמו ראובן עטר.
וכבר חשוך מאד בחוץ, והמדריך קצת לחוץ,
כי צריך להספיק עוד ועוד,ואנחנו עייפים מאד.
איזה כיף שזה נגמר,ואני כבר אישן עד מחר,
ואמא נינה ממהרת על הכביש, וכמעט דורסת איזה איש,
ואני שומעת אותה בטלפון, והיא מבסוטה המון,
ואני תקוה שבטיול אחר, על נוכחותי היא תוותר.
אכן יש לנו ארץ נהדרת, ואני סתם מקטרת.
למרות שאני מסתפקת בליטוף ועצם, לפעמים לראות את הארץ, טוב בעצם.
ונוס.
סרטון אנימציה בכיכובה של ונוס
ועוד סיפור פשוט שמתרחש מידי יום, ועלינו רק לעצור ולתת לו מקום:
סוכריה...
(פגישה מקרית)
אי שם ברחוב הירקון,
ממש קורה המון,
לא מה שתמיד חושבים,
אלא משהו ממש נעים.
פתאם באמצע החיים, קורים שינויים,
וכשהם בשטח, כולם במתח,
כי רוצים לעשות מבלי לחכות לבאות,
וכך היא הכירה אותו, וחשבה האם כולם כמותו,
כי היא בקשה רק את הכביש לחצות,
ולא תיארה שתדבר עמיו בחצות,
וכשהיא הביטה בו בשובה במכונית,
לא ידעה שיתפתח להיט.
אז היא התחננה בעניים, "תן לי לעבור בלי לחרוק שיניים"?
והוא נענה, ואפילו נהנה.
כי אחרי רמזור ירוק, בלע הוא את הרוק,
הוא הבחין שנעצרה, וחשב שעשתה זו עבורה,
כי הרי הרמזור אדום, וצריך לעמוד דום.
אך היא אותו הפתיעה, ואולי קצת הפריעה,
"פתח החלון" בקשה בעיניה, ולא חשב שאי פעם יחשוב עליה,
.png?id=3535586)
